געגועים.

בחלומי, אני עולה על המטוס הבא ונוחתת בבית השני שלי, בניו דלהי. אני ישנה במלון הקבוע שלי ואוכלת באותן המסעדות; אוכל הודי, אוכל קוריאני ואוכל אפגני אמיתי. בתקווה שהן שרדו את התקופה כמובן, שכן מדובר בעסקים קטנטנים .

אני הולכת אל אותם השווקים במטרה לפגוש באותם אנשים קסומים, אנשי האוצרות. אלה שמטיילים, שנוברים ומוצאים את המציאות הכי מיוחדות, ולעיתים מרגיש שבמיוחד בשבילי. אלה שישאלו אותי מה שלום המשפחה שלי ואיך כולם מרגישים ואני אשאל איך האישה והילדים והאבא, שהוא כבר זקן אבל יצא לי להכיר, ואכפת לי. נחרוק שיניים באנגלית ובהינדי ונשלב המון תנועות ידיים ואין ספור חיוכים

נצחק כמו ילדים ונשתה צ׳אי בכל שעה עגולה.

אני אבקר במתפרה יום יום, כמו תמיד אביא מתנות מתוקות לכולם (חלווה זה הפייבוריט), אצור דגמים חדשים עם המאסטר שלי, אתווכח איתו על כל פרט, עד שהשמלות יצאו הכי מדוייקות שיש .

אני אגע בכל פיסת בד, אכנס למרתפים חשוכים ואטפס לקומה הכי גבוהה, בשביל לצוד לכן צבעים והדפסים משמחים. ובסוף כל ערב אתרסק באפיסת כוחות אחרי שעות ארוכות ונסיעות מטלטלות, אבל זאת תהיה התרסקות מאושרת. מלאה חיים, צבע ואוויר לא נקי בכלל. בהודו אגב, אני כבר שנים מטיילת עם מסכת בד או לפחות צעיף שאפשר לכסות איתו את הפנים, כי יש אזורים שבאמת אין ברירה.

אני מתגעגעת לבית השני שלי, מקווה לטוס בקרוב ועד אז שומרת על קשר וירטואלי הדוק וחייה דרך התמונות והסרטונים ששולחים לי. זה לא אותו דבר ואולי, זה לעולם לא יהיה אותו הדבר. אבל אני מבטיחה לכן, שברגע שיתאפשר, אשוב לבקר .